ב י ו ם   ח ג   ה ש ב ו ע ו ת

 נושא תיאולוגי השנוי במחלוקת רבה בין המאמינים המשיחיים בימינו, בארץ ומחוצה לה, הוא נושא ה "דיבור בלשונות" (ביוונית "גלוסולאליה", מלה המורכבת מהמלים "גלודוד", שפירושה "לשון", ולאליה"-"דיבור". המתרגם).

כמעט ולא תמצא כת משיחית כלשהי אשר תרחש בעובדות ההיסטוריות מימי הקהילה הקדומה המתייחסות לנושא זה, כפי שהן מדווחות בכתבי הקודש. השאלה שנשאלת היא רק אם תופעת "הדיבור בלשונות", שהתרחשה ביום חג השבועות, שבעה שבועות אחרי תקומת המשיח, אמנם זהה במשמעותה ובתכנה לאותה חוויה מודרנית שאתה מתארים בהתלהבות כזאת אלה הטוענים כיום שהם "מדברים בלשונות".

הקורא הנבוך עלול לתמוה מדוע אנשים ביום חג השבועות "דיברו בלשונות", וגם האנשים היום "מדברים בלשונות", ובכל זאת אין זהות בין אלה ואלה. הבה ונעיין, איפוא, תחילה בדברי הכתובים המתארים את ה"דבור בלשונות" ביום חג השבועות.

כל אדם הקורא לעצמו משיחי חייב להאמין בעובדות כפי שהתרחשו באותו חג השבועות בירושלים.

"וביום מלאת שבעת השבועות נאספו כולם לב אחד. ויהי קול רעש מן השמים פתאום, כקול רוח סערה, וימלא את כל הבית אשר הם יושבים בא. ותראינה אליהם לשונות מתפרדות כמראה אש, ונחות אחת אחת על כל אחד מהם. וימלא כלם רוח הקודש, ויחלו לדבר בלשונות אחרות, כאשר נתנם הרוח לספר ובירושלים שכנו יהודים וראי אלהים מבין כל גוי וגוי אשר תחת כל השמים. ויהי בהיות קול הרעש ההוא-ויקבצו עם רב, ויהיו נבוכים, כי כל איש שומע אותם מדברים כשפת ארצו. וישתוממו ויתמהו, ויאמרו איש אל רעהו: הנה המדברים האלה-כולם בני הגליל המה. ואיך שומעים אנחנו אותם איש כשפת ארץ מולדתו? פרתיים ומדים ועילמיים, ויושבי ארם נהנים, יהודה וקפודקיה, פנטוס ואסיה, פרוגיה ופמפיליה, מצרים וחבל לוב אשר על יד קיריניה, והבאים מרומי, יהודים וגרים, כרתים וערבים-הנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשונותינו גדולות האלוהים?!"

                                                                                           (מעשי השליחים ב', א'-י"א).

 

הבה ונבחן היטב מה בדיוק קרה בתוך אסיפת המאמינים הקטנה הזאת (כאמור וערים במספר (מעה"ש א, ט"ו).

א.    הם כולם נאספו לב אחד. (ב,א)

ב.     נשמע קול מן השמים כקול רוח סערה, אשר מילא את כל הבית שבו ישבו. (ב,ב).

ג.       הופיעו עליהם לשונות של אש נפרדות, שנחו אחת אחת על כל אחד מהם. (ב,ג)

ד.     כולם נתמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שרוח הקודש נתן כפי שרוח הקודש עץ להם לספר. (ב,ד)

ה.    כל הנוכחים שמעו אותם מדברים איש איש בלשונו.

ו.       הם "מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים!" (ב, י'א)

 זהו "הדיבור בלשונות" האמיתי, כפי שהתרחש למעשה ביום חג השבועות. המאמינים דברו בלשונות ושבחו את גדולות האלוהים. נשאלת השאלה כמה מבין שש הנקודות שמינינו לעיל תקופות גם היום בקרב אנשי דורנו הטוענים שהם "מדברים בלשונות"? הבה ונבחן את שש הנקודות האלה אחת לאחת לאור המתרחש כיום באסיפותיהם.

א.    המאמינים היו כלם "לב אחד". בתקופת הבית השני, בימי הקהילה הקדומה, שררה הסכמה עקרונית מוחלטת בכל, לא היו חילוקי דעות ומחלוקות בין המאמינים, לדאבוננו, אלה המכנים עצמם ביום "פנטקוסטלים" (מהמלה היוונית "פנטקוסט" שפירושו "חמישים יום"-לדיון שבעת השבועות. זהו שמו היווני של חג השבועות. המתרגם), רחוקים מרחק רב מאחדות דעות כזאת. אפילו בשאלה כה עקרונית לגביהם כ"טבילה" חולקים הם מכה איש על רעהו, אפילו אלה מביניהם הטוענים כי "נטבלו ברוח הקודש" אינם מסכימים ביניהם בכל דבר, והם ידועים במריבותיהם ובחילוקי הדעות שביניהם.
מוכר היטב סיפור המעשה שאירע בכנסיה פנטקוסטלית אחת שבה דיברו האנשים בלשונות, וכאשר תורגמו דבריהם ללשון המקום התברר שהם רק תקפו והשמידו איש את רעהו.... האומנם סבור אתה שרוח הקודש ימלא את השייכים לו, אך ישאיר אותם במצב של מריבה, מחלוקת ושינאה הדדית? או התצליח לשכנע אותי שרוח הקודש-שהוא רוח הקדושה האלוהית, ינחה את המאמינים לתקוף איש את רעהו, ועוד בפומבי? הרי זהו ההיפך הגמור מ"לב אחד", מתמימות הדעים המקראית!
גם בקרב התנועות ה"כאריזמטיות" של ימינו (המלה "כריזמה" נגשרה מהמלה "כאריס", ביוונית "חסד", ומתייחסת גם היא למתנות חסד האלוהים, שעליהן נמנית גם מתנת הדיבור בלשונות. (המתרגם) תוכל למצוא אנשים אשר נטבלו "לסליחת חטאיהם"), אחרים שנטבלו "לשם האב, הבן ורוח הקודש", ושוב אחרים שנטבלו "בשם ישוע המשיח בלבד". יש ביניהם כאלה השומרים את יום השבת לקדשו, ואחרים המקפידים להשתחוות ביום א', כמנהג הנוצרים. יש הטוענים שיש לקיים את תורת משה, והדורשים אפילו שאיש לא יוכל להיוושע אם לא יתגייר תחילה ויקבל עליו את עול היהדות. מעטים מהם מתנגדים לכך שנשים תטפנה בכנסיותיהם, ולמרביתם יש נשים המכהנות בכנסיותיהם בתפקידים בכירים, אפילו כרועות עדה וכמבשרות יש ביניהם המאמינים בחטיפת המאמינים קודם למלכות אלף השנים, ואלו אחרים המאמינים שהם עומדים לייסד את מלכות אלף השנים, ושהם ימלכו פה, ושהמשיח לא יבוא בטרם תסתיים מלכות האלף. ישנן קבוצות פנטקוסטליות השוללות את אלהותו של המשיח, וישנן כאלה הכופרות בשטן ובגיהינום. אם אתה חושב שאני בודה את כל אלה מלבי-יכול אני להבטיחך נאמנה שיש בידי ראיות בחונות ובדוקות לכל מלה שכתבתי, ותוכל לפנות אליי בכתב (לפי הכתובת שבסוף עלון זה) ולקבלן מידי.
ולסיכום-לפי ספר "מעשי השליחים" היו המאמינים הקדומים "לב אחד", בעוד שהמאפיין את מרבית הקבוצות הכריזמטיות של ימינו הנו דווקא המחלוקת, המבוכה והמחלוקת, כמצוין לעיל.
ב.     אף באחת מהכנסיות הפנטקוסטליות בכל רחבי העולם לא תוכל היום לשמוע קול רוח סערה מן השמים, הנלווה אל החוויה הפנטקוסטלית של "הדיבור בלשונות". תחת זאת עשוי אתה לשמוע הרבה "רוח" מעשי ידי אדם. אתה עלול לשמוע אנשים הצורחים כרפוי שדים וכאחוזי דיבוק. זה כן. אתה יכול לראות אנשים הנושכים את הספסלים, המתגלגלים על הרצפה כשכורים וכמטורפים, ואפילו כאלה ששיננו על פה אי אלו פסוקים בשפה זרה והמתיימרים "לדבר בלשונות" אין ספק שתמצא ביניהם גם אנשים שבכנות רבה מבקשים את "המלוא ברוח הקודש". לאלה נאמר, למשל, ייחזרו על המלה "הללויה' ללא הפסק, עד שרוח הקודש יצלח עליהם", משל כאלו היתה זו מאנטרה הודית והיפנוט עצמי, ואלו לאחרים ייאמר: "דברו כמו ילדים קטנים-פשוט הניעו את לשונכם הנה והנה בפיותיהם..."
כל החוויה הזאת איננה התמלאות ברוח הקודש, כי אם חיקוי עלוב ואומלל מעשי ידי אדם.
האדם יכול לחקות כמעט כל דבר. רק דבר אחד אין הוא יכול לחקות-את הביקור, הפקידה האמיתית של רוח הקודש כקול משב רוח סערה מן השמים.

ג.       "נראו עליהם לשונות מתפרדות כמראה אש". זה לא היה תיאור חולני של דמיון פרוע. היו שם ממש "לשנות אש" שנחו עליהם. אין ספק שזה היה מחזה מרהיב עין!
היום מושם הדגש העיקרי באסיפות הפנטקוסטליות על "הדיבור בלשונות", אולם איש אינו רואה-ואולי אפילו אינו מצפה לראות-את לשונות האש. האש מצרפת, שורפת ומטהרת, רוח הקודש מקדש את האדם לפני ולפנים, מעניק לו הכרת חטא עמוקה, מעמיד את האדם הטמא בחטאו מול קדושתו של האלוהים, שהוא אש אוכלת. כמה חבל שהיום ממירים בני האדם את לשונות האש האלוהיים בתחליף עלוב של לשונות אדם. שוב אין לנו אש הכרת החטא, ולהטו האלוהי של הצדק המוסרי הצריף, שהיה רווח. היום חיים אנשים כה רבים בחטא ואף נהנים ממנו. כמובן שישנם אנשים שהם כנים באהבתם לאלוהים. נדבר על הללו בשלב מאוחר יותר. אולם יש כאלה המעיזים לשקר לא רק לבני האדם, כי אם לאלוהים ולאנשים גם יחד. הם עלולים לומר: "האדון אמר לי לעשות כך וכך", בעוד אין בכך דבר זולת חלומות בהקיף ופרי דמיון מעוות ופרוע.
פעם נכחתי באסיפה שבה התפרץ אדם באמצע הדרשה כדי לספר לקהל הנאספים דבר חזון שכביכול נגלה אליו. המוזר מכל היה שאני, שישבתי ממש לידו, לא ראיתי דבר וחצי דבר. לא שמעתי קולות, לא ראיתי כל אור, כששאול מתרסוס היה בדרכו לדמשק שמע קול המדבר אליו. האנשים שהיו עם שאול שמעו קול-שלא היה מובן להם, משום שלא נועד להם-וראו את האור המסנוור. אולם האיש שישב לידי לא היה ישן, ואי אפשר היה לטעון שחלם חלום. אולם לא רק אני לא ראיתי דבר-איש מבין כל הנאספים לא ראה ולא כלום. אני מניח שהאיש פשוט הזה בהקיץ אין בכך כל פגם, וזכותו המלאה היא להזות בהקיץ. אולם איש לא הקנה לו את הזכות לטעון שהחלום אשר ראה בהקיץ הינו חזון שנגלה לו ממרום!
אחרי האסיפה נגשה אשה אחת אל האיש ההוא ואמרה: "גם אני ראיתי חזון. בחזון שלך אין כל אמת-ואלו החזון שלי הוא הוא הנכון". התגלע וויכוח סוער ביניהם. בשלב זה נמאס לי מכל הענין, לא היה לי זמן וכוח להזיותיהם בהקיץ, וכך עזבתי אותם לנפשם, כשהם מתווכחים-אולי עד עצם היום הזה - "חזונו" של מי הוא הנכון...
אם אנחנו מניחים לסכיזופרנים שונים לחדור לתוך כנסיותינו - כי אז ראה נראה סביבנו מורמונים חדשים אדוונטיסטים שומרי שבת "חדשים, מדענים נוצריים" חדשים, "עדי יהוה" חדשים וכל מיני דתות איסלאמיות חדשות. אולם האלוהים אוהב את השייכים לו אהבה כה רבה, שאין הוא מניח לכל חולה רוח הסובל מפיצול האישיות לייסד דת חדשה. רבים מהסכיזופרנים הללו כבר שוכנים כבוד במוסדות סגורים לחולי נפש, ולפי סטטיסטיקות קיימות ובדוקות, נאמר לנו שבין 85%-90% מכלל החולים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים בארצות הברית הם אנשים פנטקוסטליים...
אבכן-לא עוד לשנות אש, כי אם דרכי אנוש הם שנמצאים היום בפעולה. סופר לי מפי אדם אשר למד את "מלאכת תרגום הלשונות", שכל אשר עליו לעשות זה לפתוח את פיו "ולומר את הפסוק הראשון העולה בדעתו". אבל זה אינו תרגום כלל ועקרי לכך נתן לקרוא פשוט "אמירת הפסוק הראשון העולה על הדעת".
המלה "לתרגם" פירושה, מלבד ל"העביר מכלי לכלי". "משפה לשפה" - גם "לפרש" ו "להסביר". ואני שואל אותך איך יכול אדם להסביר משהו שאינו מבינו בעצמו? ה' האציל מרוחו על בני אדם ואיפשר להם לכתוב את כתבי הקודש, אולם הוא מעולם לא האציל על בני אדם רוח לכתוב משהו בשפה שלא היו קוראים בה.
ה' יכול להשרות את רוחו על המתרגמים לעשות מלאכת התרגום בצורה מושלמת. ברוח הקודש יכול הוא לנצל את ידיעת השפות שלהם כדי לעשות בה שימוש משובח. אולם אלה המדברים היום "בלשונות" מבצעים נסים אלה בנכונות רבה מדי...
א.    הם מדברים בלשונות זרות. (האומנם?!).
ב.     הם מתרגמים את דבריהם ללשון המקום מבלי להבינם.

ג.       הם מתרגמים את הנאמר "בלשונות" ללא טעות אחת ויחידה. אם אדם נתן במתנת התרגום מלשון ללשון בלא לדעת את השפות. כי אז, יש למצוא שימוש נרחב יותר למתנה מופלאה זו. אני עצמי הייתי שמח מאד להעסיק אדם כזה, משום שדווקא מתנה כזו דרושה לי מאד. אני מטיף בקהילה שלי בערבית, (המחבר הנו רועה עדה משיחי ממוצא דרוזי במזרח ירושלים, המתרגם), ואני זקוק למישהו שיתרגם את דבריי לאנגלית. אם איזשהו פנטקוסטלי מחפש עכשיו תעסוקה - אשמח מאד להעסיק כל אדם המסוגל לתרגם נכונה מערבית לאנגלית.
הבעיה היא, שאינני עשוי להשיג לעולם אדם היכול לתרגם, ולו משפט אחד, מערבית לאנגלית מבלי שלמד את שתי השפות האלה, ולו אחפש בכל העולם כולו. אדרבא - אני קורא תגר על כל פנטקוסטלי לקבל את הצעתי זו!
אבל עכשיו יכול האדם לבוא ולטעון: "אני מתרגם רק מה שנאמר בלשונות". אין בכך שמץ של אמת, משום שמתנת התרגום נפרדת לחלוטין ממתנת הדיבור בלשונות, ולמעשה אין כל קשר ביניהן. זה כמעט כמו לומר שאדם אינו יכול לעשות בריפוי על טבעי (בכוח רוח הקודש) אם לא נתן במתנת הדיבור בלשונות! אין הדבר כך, משום שיתכן בהחלט שלאדם מסויים ישנה מתנת הרפוי, אך מתנת הדבור בלשונות לא ניתנה לו. האדם שנתן במתנת התרגום צריך להבין את הנאמר בלשון שממנה הוא מתרגם. אין שום רמז למתנה של תרגום ניסי של שפה בלתי מוכרת בכל כתבי הקודש. לפני חדשים אחדים סיפר לי אדם אחד שהדיבור בלשונות נעשה לאמיתו של דבר בלשון קיימת, אך רק התרגום הוא "רוחני", (יתכן ואחדים ייפגעו מכך). בהתאם ללשון. אמרתי לו שניתן לבחון את רוח התרגום. קח למשל מקרה של אדם היודע שפה, שיש להניח כי איש מלבדו בקהל איננו מכיר, לדוגמא, אדם דובר ערבית, או סינית, או כל שפה שהיא - בקהילה הדוברת אנגלית בלבד בארה"ב. אם אתה נקלע לאסיפה כזאת - שא תפילה בלשון המוכרת לך והזרה לשאר הנאספים, הוסף כמה וכמה פעמים "הללויה" פה ושם לתוכו, וחכה עד שמישהו יוקם "לתרגם", ואז תוכל לבחון את מהימנות התרגום בעצמך. רק מאוחר יותר נוכחתי לדעת שמקרה כזה אכן קרה במציאות. בחור צעיר ממוצא תורכי התפלל בלשון אמו. כאשר סיים - קם אדם אחר ממקומו והחל "לתרגם". למותר לציין שהוא לא הזכיר אף מלה אחת ממה שנאמר במקור...
אולי תאמר שהאיש רומה. אך עדין לא נולד האדם שיוכל לרמות את רוח הקודש. אם האדם ההוא באמת תרגם בכוח רוח הקודש-היה עד מהרה לומד לדעת שהאיש ההוא כלל לא דיבר "בלשונות"! וחוץ מזה-אם רוח הקודש הוא שביצע את התרגום-מדוע לא תרגם בנאמנות את המלים שנאמרו בתפילה? איך יוכלו בני אדם אי פעם לדעת מה שהפנטקוסטלים מתפללים באמת אם כך מתבצע התרגום שלהם?
מנין לנו הבטחון שהפנטקוסטלים אינם מקללים את המשיח בשפה זרה? כאשר "מתרגמים" מדברים ככל העולה על רוחם, מנין לי לדעת שאינם מפטפטים ומקשקשים דברי הבל וסרק בעת דברי "בלשונות"? כתבי הקודש מנחים אותנו "לבחון את הרוחות" (א ליוחנן ד':א'). איך נוכל לבחון את הרוחות כשכל אדם מקשקש הברות בלתי מובנות ואחר כך מצטט את הפסוק הראשון העולה על לבו?
נאמר לני במפורש שאל לה לאשה להתפלל בדיבור או ללמד את גברים. (ה-א לטימותיוס ב': ח', י"אי"ב). "לכן רצוני שיתפללו האנשים בכל מקום, וישאו ידיהם קודש, בלי רוגז ומזימות ... האשה תלמד דומם ובכל הכנעה, ואינני נותן רשות לאשה ללמד, אף לא להתנשא על האיש-אך תידום". המתנות הנזכרות באגרת ה-א לקורינתיים י"ב נועדו אך ורק לגברים בקהילה (ה-א' לקור. י"ב: א,י"ד, ו', כ',כ"ו). המלה האנשים מופיעה בניגוד ל"אחרים", שהיא שם קיבוצי לאחים משני המינים, כמו באגרת אל הרומיים י"ב: א' וכו'. כך שברור שיש תפקיד בקהילה לגברים שאינו מואצל על הנשים, והתפילה בציבור הנו אחד מהם.
נכון הדבר שבמשיח אין הבדל בין זכר ונקבה. אולם בעולם הזה ציוה ה' על הגברים להטיף בציבור, ללמד ולהתפלל, ואלו על הנשים ציוה להתפלל בצנעה, (ה-א לטימותיוס ב': י') "כי כך יאה לנשים יראות השמים המכבירות במעשים טובים". גם כן, איפוא, אין אלה לשונות האש של האלוהים, כי אם מעללי הבשר. התרגום יכול לפרש רק לשון מוכרת, לא רק אמירת הדבר הראשון העולה על הדעת.

כשהמאמינים מלאו ברוח הקודש, נתן להם רוח הקודש את היכולת - למעשה אילץ אותם - לדבר בלשונות. מאמין המלא ברוח הקודש אינו חייב דווקא לדבר בלשונות. כשרוח הקודש ניתן - הוא מעניק הכל בצורה מושלמת. ביום חג השבועות נכחו בירושלים אלפי אנשים מכל קצווי תבל, והו רק כמאה ועשרים מאמינים במקום. ובכל זאת המאורע יוצא הדופן הזה היה כה בולט שכל הנוכחים התרשמו מהתופעה החריגה והמיוחדת הזאת. הנה, התלמיד שעמד ליד האיש הרומי דיבר אליו לטינית, ואלו התלמיד שבקרבתו עמדו אנשים יוונים - יכול היה לדבר אליהם יוונית, וכן האלה. כל אחד מהנאספים שמע את התלמידים מדברים אליו בלשון עמו. רוח הקודש אינו טועה לעולם, ואם אתה טוען שהנך מודרך ע"י רוח הקודש - כי אז, אין סכנה שתטעה ולו כהוא זה. אולם רבים מהאנשים המדברים, לדבריהם, "בלשונות" או המתרגמים "ברוח" טועים הרבה ולעתים קרובות. למשל : פעם ביקרו בביתי שני אנשים הטוענים שהם מאמינים במשיח. הם באו להתפלל עמי, והחלו להתפלל בלשונות! התפללתי גם אני אל ישוע ואמרתי לו: "אדוני, אני מוכן להאמין שביכולתך לאלץ אנשים לדבר בלשונות. אבל ברצוני שתגלה לי אם אנשים אלה אמנם מדברים בלשונות". האדון אמר לי למנות, כמה פעמים משתמשים הם בשמי. מניתי, וגליתי שהם קראו בשמי שבע פעמים. ואז ציוה עליי האדון למנות כמה פעמים קוראים הם בשמי בעת ה"תרגום". עכשיו לא עלה המספר על 4 פעמים. ואז אמש לי האדון: "אם אני, ברוח קדשי, דיברתי אליו, האם הייתי טועה עד כדי כך שאשמיט את שמך שלוש פעמים? היה בטוח שהאיש דבר בבשר ולא ברוח".
אכן, אם חפץ אדם לדבר היום כפי שדברו המאמינים אז, ביום חג השבועות-צריך הוא לדבר בשפה שלפחות אדם אחד מהנאספים מסוגל להבינה. אנשי קורינתוס דברו בבשר בזמן השליחים, ורוח הקודש הדריך את שאול לכתוב להם ולהזהירם מפני מעשים כאלה. הוכחה אחת לכך שאדם מדבר ברוח ולא בבשר היא שהוא מדבר בשפה קיימת, שאדם אחר הנמצא בקהל מבינה ומסוגל לתרגמה. ישנם אנשים רבים היודעים שתי שפות לפחות, ועדיין אינם מסוגלים לתרגם היטב מלשון ללשון את המדובר. בעבר לא חשב איש על תרגום, במיוחד לא אלה שהיו בקיאים בשפה ושהיו מחוננים במתנת התרגום.
נניח שאדם מסויים מבקר בסין, ובהיותו שם חפץ האדון להעניק לו את מתנת הדיבור בלשונות. מן הסתם יתן לו האדם את היכולת לדבר סינית. ואם אתרע מזלו להקלע למקום שבו קיים יותר מדיאלקט אחד, הרי מן הסתם יהיה בקהל מישהו שיהיה מסוגל לתרגמו כך שהמסר יובן ויקלט על ידי כל הנאספים. ואז יהא גם התרגום ללא פגם.
 

א.    והיתה עוד סיבה לצורך שהיה אז בדיבור בלשונות ובתרגומן היוונית היתה באותם הימים הלשון הרווחת ביותר, וכשדוברי היוונית הגיעו לירושלים ושמעו את דברי הבשורה מפי הגלילים חסרי ההשכלה-היו צריכים לשמעה בשפתם, משום שהעברית, או הארמית, לא היתה שגורה על פיהם.
 

ב.     כל אחד שמע אותם מדברים איש בשפת מולדתו. עליך להבין שהנס הזה נעשה ע"י רוח הקודש, כך שכל אדם שמע את התלמידים מדברים בלשונו הוא. רוח הקודש יודע היטב מה לתת ומתי לתת זאת, כדי שכל המאמין - יוכל להבין. אם אני משתתף באסיפה והנוכחים מתחילים לדבר בלשונות. מתחיל אני להתפלל לאדון ולומר: "אדון, אתה מכיר את השפות שבהן מדברים באסיפה הזאת, ואני יודע שאתה אינך מסוגל לטעות. הדרך איפוא את האנשים העתידים לדבר, כך שאם הם באמת מדברים ברוח הקודש - שהם ידברו בשפה כזאת שמישהו בקהל המבין אותה יוכל לתרגם אותה לכלל הנאספים". אם אמריקני מבקר בישראל ומשתתף באסיפה המתנהלת בעברית, עליו להתפלל לאמור: "אדון, עזור לי לדבר עברית". והאדון יכול בהחלט לדבר דרכו עברית למען הנאספים. ואז יכול אדם הבקי בשתי השפות לקום ולרגם את הנאמר. נכחתי כבר באסיפות רבות שבהן טענו הנוכחים שהם מדברים בלשונות, אך לאמיתו של דבר הם מעולם לא דברו בשפה כלשהי. אלפים רבים של פנטקוסטלים דברו בארצות שונות, מבלי שאיש יבין את הנאמר.
האם נזכה אי פעם לשמוע מפי סיני, פרסי, טורקי, יהודי או ערבי את המלים "האנשים האלה (המדברים בלשונות) מדברים בשפתנו?" לא ולא, לעולם לא! אתה לעולם לא תשמע מפיהם לשונות אנושיות, כפי שבוטאו ביום חג השבועות!
הם טוענים שהם מדברים בלשונות של מלאכים.
מי אמר לך שאחד מהתלמידים דיבר ביום חג השבועות בלשון של מלאכים? המלים שבוטאו בשבועות היו מובנים, משום שהנאספים סביב העידו שם מדברים בלשונות ארצותיהם. למעשה ביום חג השבועות לא היה כל תרגום שהוא, משום שכל הנאספים הבינו את הנאמר. רוח הקודש לא טעה מעולם כאשר העניק לאנשי הגליל השונים את השפה שנועדה לסובבים אותם. ויתרה מזאת, הגליליים האלה לא התאמנו מראש ע"י הקלטות רשמקול את אשר עליהם לומר, כפי שעושים אחדים מאתנו היום לפני צאתם לארץ זרה ...
עכשיו תוכל לטעון שאני אינני מכיר כתבי הקודש שלי, משום שהתעלמתי מהכתוב באגרה ה-א לקורינתיים י"ג: א': "לו דיברתי בלשונות אנשים ומלאכים ואין בי האהבה - כי אז הייתי נחושת רעשנית או מצלתיים קולניים". אולם המלא "לו" (ביוונית
eav) משמשת כתנאי בלתי אפשרי, כאי וודאות. המלה "לו", או "אילו" שוללת את האפשרות הדיברו בלשונות של מלאכים. אין ספק שהאנשים שחיו בימי השליחים דברו בלשונות שהיו זרות לגביהם. אולם אין ולו מקום אחד בכל כתבי הקודש המעיד על כך שהשליחים - או מישהו בקהילת המאמינים - דיבר בלשון של מלאכים. דבריו של שאול אינם מוכיחים בשום פנים ואופן את יכולתו של האדם לדבר בלשונות של מלאכים.
המלה "אילו", כאמור, מסמלת תנאי בלתי אפשרי, למשל, סבי, שהיה בן 114, אמר לי: "אילו הייתי צעיר כמוך, הייתי עושה כמיטב יכולתי לטוס לירח בחללית הנוסעים הראשונה". אולם הוא מת, מעולם לא נעשה צעיר ממני, ומעולם לא זכה להגשים את ה"אילו" שלו. זה היה, אם כן, תנאי בלתי-אפשרי.
אלו דברת בלשונות אנשים ומלאכים.... דיבור כזה עלול לא להיות אפשרי לעולם. לכן, הישמר לך שלא לבנות את בנין אמונתך על "אילו" כאלה. שים לב שהדיבור בלשונות של מלאכים אינו מוזכר בשום מקום נוסף בכל המקרא כלו.
יתכן ויהיו כאלה שיטענו כנגדי: אבל כאן ה"אילו" הזה מתייחס גם ל"לשונות בני אדם", אבל, קוראי היקר, אנחנו מאמינים בדיבור בלשונות לא דווקא בגלל הפסוק הזה, כי אם גם הודות לפסוקים רבים אחרים במקרא. עם זאת אמונתנו היא שמדובר בלשונות אנושיות אמיתיות וקיימות.
 

ג.       הם דיברו בלשונותינו ומיללו את גדולות האלוהים!"
אדם אחד חזר משירות האדון בסין, שם בילה את מרבית שנות חייו. ביום הראשון הגיע לקהילת האם שלו בלונדון. באסיפת התפילה קם אדם אחד על רגליו והחל לדבר ב"לשונות" כמנהגו. מאוחר יותר "תרגם" את דבריו ואף הוסיף פסוק יפה. לתפארת המליצה. בשלב זה קם המשולח על רגליו. הוא הכיר את השפה שבה דיבר האיש, ולכן הפסיקו באמצע בקראו בקול: "האיש הזה מקלל את ישוע המשיח בסינית!" אחרי שהלה קילל את ישוע בסינית, שבה לא היה לו שמץ של מושג (דבר שהוא לשעצמו הוכחה למעורבות שטנית) ציטט האיש פסוק נהדר מכתבי הקודש, ואגב כך הסווה את הזאב שבו בעור של כבש.


קוראי היקר, לעולם אל תנסה לדבר בלשונות כל עוד אינך בטוח שהנך מדבר בשפה ברורה ומובנת, ואל תדבר בשפה אחרת שאינך שולט בה אם אינך יודע שנמצא מישהו בקהל השומעים המסוגל לתרגם את דבריך, אמור לאנשים הנאספים, אם נדמה לך שהאדון יכול לדבר דרכך בלשונות, לא לתרגם את דבריך, אלא אם כן הקיאים הם באותה שפה שבה דברת. השמר לך מאלה המקליטים פסוקי מקרא על רשמקול, לומדים אותם על פה ואחר כך באים אליך ומעמידים פנים כאלו שהם מדברים בלשונות.
פעם נכחתי באסיפת תפילה, ושמעתי שם שאחת מהנשים החברות באותה הקהילה נוהגת לדבר בלשונות. התפללתי איפוא לישוע ואמרתי: "אדוני ישוע, אם דיבורה בלשונות הוא באמת ובתמים ממך - תן לה לדבר בשפה המובנת לי, כדי לפאר ולהלל את שמך. ואם אין זה ממך - תן לה לדבר ערבית. וכשהיא פצחה פיה בלשונות נוכחתי לתדהמתי לגלות שהיא שבה וחזרה פעמים רבות על מלה אחת בערבית שהיתה מלת הקללה הגסה והגרועה ביותר בערבית. משסיימה, "תרגמה את דבריה בעזרת פסוקים מהמקרא. אין לי ספק בכנותה של אותה האשה - היא טעתה בכנות רבה. הבה ונשגיח היטב שלא נולך שולל.


ועתה, משטפלנו בנושא הדיבור הפנטקוסטלי בלשונות, הבה ונמשיך ללמוד קטעים נוספים מכתבי הקודש הדנים בקבלת רוח הקודש.
"ויסמכו את ידיהם עליהם, ויקבלו את רוח הקודש" (מעה'ש ח': י"ז). צר לי לומר שאנשים רבים עושים שימוש שלא כהלכה בפסוק הזה, המדבר על קבלת רוח הקודש, לא פחות ולא יותר. אם תטען שהאנשים האלה דברו בלשונות עם קבלת רוח הקודש, הנך מוסיף לכתוב דבר שאין בו חוץ מזה - כאן יכול אני לענות לך בשאלה האם קיבלו התלמידים את הדיבור בלשונות עם קבלת רוח הקודש לפני חג השבועות? אתה בעצמך יודע שהתשובה על כך היא שלילית.
איזו זכות יש לך, איפוא, לפרש את הפסוק הזה בשתי דרכים שונות: "ואחרי דברו זאת - וייפח בהם, ויאמר: קחו לכם את רוח הקודש".? הנה, התלמידים קבלו את רוח הקודש לפני חג השבועות, אולם ללא לווית הדיבור בלשונות, או מתנות הבישור באומץ לב, הטפת הבשורה ומתן העדות, או עשיית הנסים ונפלאות? ואם אתה מתעקש ועומד על דעתך שהשומרונים הללו אכן דברו בלשנות - יכול אתה לטעון באותה הצדקה עצמה שחג השבועות החל בערב יום התקומה, לפי יוחנן כ': כ"ב. מאחר והמקרא אינו מזכיר דיבור בלשונות ולו ברמז, נקל לי להאמין שהם לא דיברו בלשונות. אני לא אקח לעצמי את החירות לשכתב את הפסוק ולהוסיף עליו, כפי שעושים אחדים, "ויסמכו את ידיהם עליהם ויקבלו את רוח הקודש.... וידברו בלשונות..." חלילה!

אני מאמין שרוח הקודש ניתן בערב שלאחר תקומתו של המשיח מן המתים. אולם הם לא לבשו גבורה ממרום כל עוד שארע לראשונה ביום חג השבועות. "והנני שולח לכם את אבטחת אבי, ואתם-שבו בעיר ירושלים עד כי תלבשו עוז ממרום!" (לוקס כ"ד, מ"ט).

ובכן, רוח הקודש צלח על המאמינים ביום חג השבועות והם דברו בלשונות חדשות. אולם מטרתו הראשונה והעקרית של רוח הקודש היה להלביש את התלמידים בעוז ובגבורה, כדי שהללו יוכלו להיות עדיו עד קצווי ארץ. הגבורה ממרום לא נועדה להלביש אותנו בגאווה, או ללמד אותנו שאם לא נדבר בלשונות לא נזכה להגיע למלכות השמים, או שחמש העלמות החכמות היו אלה שדברו בלשונות, ועוד דברו הבל ורעות רוח כאלה. אין ספק שחמש העלמות החכמות הן אלה ששמותיהן נכתבו בשמים. כל הקורא בשם ה' ימלט ויוושע, ורוח הקודש יזרום דרכו כנהר שוטף. "המאמין בי-מקרבו ינהרו נחלי מים חיים, כדבר הכתוב". (יוחנן ז': ל"ח).
מטרתו של הכוח ממרום לא היתה עשיית נסים לשמה, כי אם לאפשר לבני עם ה' לתת את דבר עדותם ביעילות. "אבל תשאו גבורה בבוא עליכם רוח הקודש, והייתם עדי: בירושלים, ובכל יהודה ובשומרון ועד קצה הארץ". (מעה"ש א': ח') לדאבוננו סילפו אנשים מסויימים את המטרה, ואיבדו את התכלית. הללו טוענים שניתן להם הכוח בכך שהם ממלמלים מלים חסרות מובן ופשר, ובסיימם - טוענים הם שהם מסוגלים לתרגם את מוצא פיהם חסר המשמעות בעזרת פסוקי מקרא.
כאשר צלח רוח הקודש על המאמינים - הם דיברו בלשונות אחרות ומובנות, ולא קשקשו בלשון שאינה מובנת לאיש. כאשר, כתוצאה מעדותם, הגיעו 3000 איש לאמונה מסופר לנו שהם קבלו את רוח הקודש, אולם לא מסופר לנו כלל שהם דברו בלשונות. וגם כשהשומרונים האמינו הם קבלו את רוח הקודש מבלי שהדבר אושר ע"י לשונות.

וכן הלאה, בכל מקום שבו המקרא מספר לנו על אנשים שקבלו או התמלאו ברוח הקודש, אין הוא מוסיף ומציין בפירוש שהדבר התבטא בלשונות אחרות. הבה ונעבור, אם כן , לקטע הבא בנושא הנדון, ונלמד אותו בתשומת לב. "והמאמינים המולים אשר באו עם פטרוס (כיפא) תמהו כי מתנת רוח הקודש נשפכה גם על הגויים, כי שמעו אותם ממללים בלשונות ומגדלים את האלוהים". (מעה"ש ו': מ"ה-מ"ו). האנשים המופיעים בסיפור הזה היו גויים, איטלקים. יש להניח שהשפה העברית לא היתה שגורה על פיהם, אם בכלל. אבל כשהם פתחו את פיהם בהלל -יכלו כיפא, והאחים אשר נלוו אליו מיפו, להבין היטב את דבריהם. ובדברם - הם שבחו ופיארו את האלוהים. יתכן והם דברו עברית צחה או ארמית נכונה, או כל לשון אחרת שהיתה מובנת לאנשי יפו. החשוב הוא שהם דברו בלשונות. השפות האלה היו מובנות. משום כך כתב שאול השליח באגרתו הראשונה לקורינתיים י"ד: י"א: "לכן, אם אינני יודע פשר הקול - אהיה כלועז בעיני המדבר, והמדבר יהיה כלועז בעיניי". שאול משתמש במלה "ברברי", שפירושו, זר, נכרי, חסר תרבות, המדבר בשלון נלעגת.

ולכן, כאשר אדם מדבר בשפה שאינה מובנת לי, או משמיע צלילים זרים לי, הרי שאני לא אוכל להבין את הנאמר. אם שאול היה אומר "איננו יודעים את פשר הקול", מכאן נובע כאשר שמישהו צריך לקום ולתרגם משפה שאיננה מוכרת לו. אולם המקרא אינו מלמד תרגום כזה בשום מקום. מעולם לא שמעתי אודות אדם המסוגל לתרגם משפה שאין הוא שולט בה. מדוע אין אותו אדם קם לתרגם משפה זרה אמיתית לאדם הזקוק לכך? זה משום שאיש אינו מסוגל לתרגם שפה שהוא אינו מכירה. אין פנטקוסטלי המוכן להיענות לאתגר הזה ולהוכיח את ההיפך. הם מוכנים לתרגם משהו שאין לו כל משמעות, כדי שאיש לא יוכל להצביע על השקר ועל המרמה שהם מנסים לשקר אלוהים ואנשים.

לכן, אם בכוונתך לדבר בלשונות, התפלל קודם לכם שה' יתן בקהילה מישהו המסוגל לתרגם את דבריך בנאמנות.

היום יכולים אנו לומר שאין כל דמיון בין חוויתם של המאמינים ביום חג השבועות ובין זו של הפנטקוסטלים של היום. פרט, אולי, לשם. מדוע? משום שבמקום להיות ב"לב אחד" ובאחדות דעים. שונים הם זה מזה בדעותיהם ובתוראותיהם. התנועה הפנטקוסטלית של היום חסרה את לשונות האש ואת התוכחה הקדושה שהיא מנת חלקה של הקהילה הקדומה. תפילתי היא שהאדון ישלח את רוח קדשו המוכיח והמייסר על אותם אנשים, כדי שישכנע אותם כמה הרחיקו לכת מאלוהים.

המאמינים ביום חג השבועות דברו בלשונות, אולם כתבי הקודש אומרים לנו: "האהבה לא תיפול לעולם, אבל הנבואות תבטלנה, והלשונות תכליה, והדעת תיבטל.".... וכבוא התמים אז עבור תעבור הקצת". (ה-א לקורניתיים י"ד: ח', י'). במלים אחרות, כאשר הדבר המושלם יבוא - (ומדובר בפירוש על דבר מושלם ולא על אדם מושלם). לכן, הדבר המושלם היחיד הידוע לנו הוא כתבי הקודש. המקרא הושלם בסוף המאה הראשונה לספירה. וכשהמקרא הושלם הסתיים הצורך בלשונות. המקרא תורגם כבר כמעט לכל לשונות תבל. כמו כן אין כבר צורך בנבואות נוספות על האלוהים, משום שהמקרא מצייד אותנו בכל המידע הדרוש לנו אודותיו. לא נאמר לנו, למשל, שמתנות הרפואות תבטלנה. וה' עדיין מרפא אנשים הפונים אליו והקוראים בשמו. השליחים חוננו במתנת ריפוי מיוחדת, שתופעלה בסמיכות ידיים ואפילו בנפילת צילם על החולים. אולם התלמידים לא קיבלו מתנה זו. יעקב השליח אומר לנו שאם יש אנשים חולים בינינו עלינו לקרוא אליהם את זקני הקהילה (ולא את נשי הקהילה...) "איש מכם כי יחלה - יקרא את זקני הקהילה ויתפללו בעדו, ויסוכוהו שמן בשם ה'". (אגרת יעקב ה': י"ד).

לסיכום, תהום גדולה רובדת ומפרידה בין מאמיני חג השבועות המקראיים ובין הפנטקוסטלים של ימינו. ההבדלים הם הן בתוראות, הן באמונה והן בביצוע. ומעל לכל - בבטחון הישועה, שבה האמינו המאמינים הקדומים, ושאותה דוחים הפנטקוסטלים של ימינו, בדרך כלל.