|
ב י ו ם ח ג ה ש ב ו ע ו ת |
|
נושא תיאולוגי השנוי במחלוקת רבה בין המאמינים המשיחיים בימינו, בארץ ומחוצה לה, הוא נושא ה "דיבור בלשונות" (ביוונית "גלוסולאליה", מלה המורכבת מהמלים "גלודוד", שפירושה "לשון", ולאליה"-"דיבור". המתרגם). כמעט ולא תמצא כת משיחית כלשהי אשר תרחש בעובדות ההיסטוריות מימי הקהילה הקדומה המתייחסות לנושא זה, כפי שהן מדווחות בכתבי הקודש. השאלה שנשאלת היא רק אם תופעת "הדיבור בלשונות", שהתרחשה ביום חג השבועות, שבעה שבועות אחרי תקומת המשיח, אמנם זהה במשמעותה ובתכנה לאותה חוויה מודרנית שאתה מתארים בהתלהבות כזאת אלה הטוענים כיום שהם "מדברים בלשונות". הקורא הנבוך עלול לתמוה מדוע אנשים ביום חג השבועות "דיברו בלשונות", וגם האנשים היום "מדברים בלשונות", ובכל זאת אין זהות בין אלה ואלה. הבה ונעיין, איפוא, תחילה בדברי הכתובים המתארים את ה"דבור בלשונות" ביום חג השבועות. כל אדם הקורא לעצמו משיחי חייב להאמין בעובדות כפי שהתרחשו באותו חג השבועות בירושלים. "וביום מלאת שבעת השבועות נאספו כולם לב אחד. ויהי קול רעש מן השמים פתאום, כקול רוח סערה, וימלא את כל הבית אשר הם יושבים בא. ותראינה אליהם לשונות מתפרדות כמראה אש, ונחות אחת אחת על כל אחד מהם. וימלא כלם רוח הקודש, ויחלו לדבר בלשונות אחרות, כאשר נתנם הרוח לספר ובירושלים שכנו יהודים וראי אלהים מבין כל גוי וגוי אשר תחת כל השמים. ויהי בהיות קול הרעש ההוא-ויקבצו עם רב, ויהיו נבוכים, כי כל איש שומע אותם מדברים כשפת ארצו. וישתוממו ויתמהו, ויאמרו איש אל רעהו: הנה המדברים האלה-כולם בני הגליל המה. ואיך שומעים אנחנו אותם איש כשפת ארץ מולדתו? פרתיים ומדים ועילמיים, ויושבי ארם נהנים, יהודה וקפודקיה, פנטוס ואסיה, פרוגיה ופמפיליה, מצרים וחבל לוב אשר על יד קיריניה, והבאים מרומי, יהודים וגרים, כרתים וערבים-הנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשונותינו גדולות האלוהים?!" (מעשי השליחים ב', א'-י"א).
הבה ונבחן היטב מה בדיוק קרה בתוך אסיפת המאמינים הקטנה הזאת (כאמור וערים במספר (מעה"ש א, ט"ו). א. הם כולם נאספו לב אחד. (ב,א) ב. נשמע קול מן השמים כקול רוח סערה, אשר מילא את כל הבית שבו ישבו. (ב,ב). ג. הופיעו עליהם לשונות של אש נפרדות, שנחו אחת אחת על כל אחד מהם. (ב,ג) ד. כולם נתמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שרוח הקודש נתן כפי שרוח הקודש עץ להם לספר. (ב,ד) ה. כל הנוכחים שמעו אותם מדברים איש איש בלשונו. ו. הם "מספרים בלשונותינו את גדולות האלוהים!" (ב, י'א) זהו "הדיבור בלשונות" האמיתי, כפי שהתרחש למעשה ביום חג השבועות. המאמינים דברו בלשונות ושבחו את גדולות האלוהים. נשאלת השאלה כמה מבין שש הנקודות שמינינו לעיל תקופות גם היום בקרב אנשי דורנו הטוענים שהם "מדברים בלשונות"? הבה ונבחן את שש הנקודות האלה אחת לאחת לאור המתרחש כיום באסיפותיהם.
א.
המאמינים היו כלם "לב אחד". בתקופת הבית השני, בימי הקהילה הקדומה, שררה
הסכמה עקרונית מוחלטת בכל, לא היו חילוקי דעות ומחלוקות בין המאמינים,
לדאבוננו, אלה המכנים עצמם ביום "פנטקוסטלים" (מהמלה היוונית "פנטקוסט"
שפירושו "חמישים יום"-לדיון שבעת השבועות. זהו שמו היווני של חג השבועות.
המתרגם), רחוקים מרחק רב מאחדות דעות כזאת. אפילו בשאלה כה עקרונית לגביהם
כ"טבילה" חולקים הם מכה איש על רעהו, אפילו אלה מביניהם הטוענים כי "נטבלו
ברוח הקודש" אינם מסכימים ביניהם בכל דבר, והם ידועים במריבותיהם ובחילוקי
הדעות שביניהם. |
|
א.
והיתה עוד סיבה לצורך שהיה אז בדיבור בלשונות ובתרגומן היוונית היתה באותם
הימים הלשון הרווחת ביותר, וכשדוברי היוונית הגיעו לירושלים ושמעו את דברי
הבשורה מפי הגלילים חסרי ההשכלה-היו צריכים לשמעה בשפתם, משום שהעברית, או
הארמית, לא היתה שגורה על פיהם.
ב.
כל אחד שמע אותם מדברים איש בשפת מולדתו. עליך להבין שהנס הזה נעשה ע"י רוח
הקודש, כך שכל אדם שמע את התלמידים מדברים בלשונו הוא. רוח הקודש יודע היטב
מה לתת ומתי לתת זאת, כדי שכל המאמין - יוכל להבין. אם אני משתתף באסיפה
והנוכחים מתחילים לדבר בלשונות. מתחיל אני להתפלל לאדון ולומר: "אדון, אתה
מכיר את השפות שבהן מדברים באסיפה הזאת, ואני יודע שאתה אינך מסוגל לטעות.
הדרך איפוא את האנשים העתידים לדבר, כך שאם הם באמת מדברים ברוח הקודש - שהם
ידברו בשפה כזאת שמישהו בקהל המבין אותה יוכל לתרגם אותה לכלל הנאספים". אם
אמריקני מבקר בישראל ומשתתף באסיפה המתנהלת בעברית, עליו להתפלל לאמור:
"אדון, עזור לי לדבר עברית". והאדון יכול בהחלט לדבר דרכו עברית למען
הנאספים. ואז יכול אדם הבקי בשתי השפות לקום ולרגם את הנאמר. נכחתי כבר
באסיפות רבות שבהן טענו הנוכחים שהם מדברים בלשונות, אך לאמיתו של דבר הם
מעולם לא דברו בשפה כלשהי. אלפים רבים של פנטקוסטלים דברו בארצות שונות, מבלי
שאיש יבין את הנאמר.
ג.
הם דיברו בלשונותינו ומיללו את גדולות האלוהים!"
אני מאמין שרוח הקודש ניתן בערב שלאחר תקומתו של המשיח מן המתים. אולם הם לא לבשו גבורה ממרום כל עוד שארע לראשונה ביום חג השבועות. "והנני שולח לכם את אבטחת אבי, ואתם-שבו בעיר ירושלים עד כי תלבשו עוז ממרום!" (לוקס כ"ד, מ"ט).
ובכן, רוח הקודש צלח על המאמינים ביום חג השבועות והם דברו בלשונות חדשות.
אולם מטרתו הראשונה והעקרית של רוח הקודש היה להלביש את התלמידים בעוז
ובגבורה, כדי שהללו יוכלו להיות עדיו עד קצווי ארץ. הגבורה ממרום לא נועדה
להלביש אותנו בגאווה, או ללמד אותנו שאם לא נדבר בלשונות לא נזכה להגיע
למלכות השמים, או שחמש העלמות החכמות היו אלה שדברו בלשונות, ועוד דברו הבל
ורעות רוח כאלה. אין ספק שחמש העלמות החכמות הן אלה ששמותיהן נכתבו בשמים. כל
הקורא בשם ה' ימלט ויוושע, ורוח הקודש יזרום דרכו כנהר שוטף. "המאמין
בי-מקרבו ינהרו נחלי מים חיים, כדבר הכתוב". (יוחנן ז': ל"ח). וכן הלאה, בכל מקום שבו המקרא מספר לנו על אנשים שקבלו – או התמלאו – ברוח הקודש, אין הוא מוסיף ומציין בפירוש שהדבר התבטא בלשונות אחרות. הבה ונעבור, אם כן , לקטע הבא בנושא הנדון, ונלמד אותו בתשומת לב. "והמאמינים המולים אשר באו עם פטרוס (כיפא) תמהו כי מתנת רוח הקודש נשפכה גם על הגויים, כי שמעו אותם ממללים בלשונות ומגדלים את האלוהים". (מעה"ש ו': מ"ה-מ"ו). האנשים המופיעים בסיפור הזה היו גויים, איטלקים. יש להניח שהשפה העברית לא היתה שגורה על פיהם, אם בכלל. אבל כשהם פתחו את פיהם בהלל -יכלו כיפא, והאחים אשר נלוו אליו מיפו, להבין היטב את דבריהם. ובדברם - הם שבחו ופיארו את האלוהים. יתכן והם דברו עברית צחה או ארמית נכונה, או כל לשון אחרת שהיתה מובנת לאנשי יפו. החשוב הוא שהם דברו בלשונות. השפות האלה היו מובנות. משום כך כתב שאול השליח באגרתו הראשונה לקורינתיים י"ד: י"א: "לכן, אם אינני יודע פשר הקול - אהיה כלועז בעיני המדבר, והמדבר יהיה כלועז בעיניי". שאול משתמש במלה "ברברי", שפירושו, זר, נכרי, חסר תרבות, המדבר בשלון נלעגת. ולכן, כאשר אדם מדבר בשפה שאינה מובנת לי, או משמיע צלילים זרים לי, הרי שאני לא אוכל להבין את הנאמר. אם שאול היה אומר "איננו יודעים את פשר הקול", מכאן נובע כאשר שמישהו צריך לקום ולתרגם משפה שאיננה מוכרת לו. אולם המקרא אינו מלמד תרגום כזה בשום מקום. מעולם לא שמעתי אודות אדם המסוגל לתרגם משפה שאין הוא שולט בה. מדוע אין אותו אדם קם לתרגם משפה זרה אמיתית לאדם הזקוק לכך? זה משום שאיש אינו מסוגל לתרגם שפה שהוא אינו מכירה. אין פנטקוסטלי המוכן להיענות לאתגר הזה ולהוכיח את ההיפך. הם מוכנים לתרגם משהו שאין לו כל משמעות, כדי שאיש לא יוכל להצביע על השקר ועל המרמה שהם מנסים לשקר אלוהים ואנשים. לכן, אם בכוונתך לדבר בלשונות, התפלל קודם לכם שה' יתן בקהילה מישהו המסוגל לתרגם את דבריך בנאמנות. היום יכולים אנו לומר שאין כל דמיון בין חוויתם של המאמינים ביום חג השבועות ובין זו של הפנטקוסטלים של היום. פרט, אולי, לשם. מדוע? משום שבמקום להיות ב"לב אחד" ובאחדות דעים. שונים הם זה מזה בדעותיהם ובתוראותיהם. התנועה הפנטקוסטלית של היום חסרה את לשונות האש ואת התוכחה הקדושה שהיא מנת חלקה של הקהילה הקדומה. תפילתי היא שהאדון ישלח את רוח קדשו המוכיח והמייסר על אותם אנשים, כדי שישכנע אותם כמה הרחיקו לכת מאלוהים. המאמינים ביום חג השבועות דברו בלשונות, אולם כתבי הקודש אומרים לנו: "האהבה לא תיפול לעולם, אבל הנבואות תבטלנה, והלשונות תכליה, והדעת תיבטל.".... וכבוא התמים אז עבור תעבור הקצת". (ה-א לקורניתיים י"ד: ח', י'). במלים אחרות, כאשר הדבר המושלם יבוא - (ומדובר בפירוש על דבר מושלם ולא על אדם מושלם). לכן, הדבר המושלם היחיד הידוע לנו הוא כתבי הקודש. המקרא הושלם בסוף המאה הראשונה לספירה. וכשהמקרא הושלם – הסתיים הצורך בלשונות. המקרא תורגם כבר כמעט לכל לשונות תבל. כמו כן אין כבר צורך בנבואות נוספות על האלוהים, משום שהמקרא מצייד אותנו בכל המידע הדרוש לנו אודותיו. לא נאמר לנו, למשל, שמתנות הרפואות תבטלנה. וה' עדיין מרפא אנשים הפונים אליו והקוראים בשמו. השליחים חוננו במתנת ריפוי מיוחדת, שתופעלה בסמיכות ידיים ואפילו בנפילת צילם על החולים. אולם התלמידים לא קיבלו מתנה זו. יעקב השליח אומר לנו שאם יש אנשים חולים בינינו – עלינו לקרוא אליהם את זקני הקהילה (ולא את נשי הקהילה...) "איש מכם כי יחלה - יקרא את זקני הקהילה ויתפללו בעדו, ויסוכוהו שמן בשם ה'". (אגרת יעקב ה': י"ד). לסיכום, תהום גדולה רובדת ומפרידה בין מאמיני חג השבועות המקראיים ובין הפנטקוסטלים של ימינו. ההבדלים הם הן בתוראות, הן באמונה והן בביצוע. ומעל לכל - בבטחון הישועה, שבה האמינו המאמינים הקדומים, ושאותה דוחים הפנטקוסטלים של ימינו, בדרך כלל. |